תפיסה עצמית של רגשות

תיאורית התפיסה העצמית יוצרת ניבוי מעניין בנוגע לרגשות. הניבוי הוא שהתחושות הן התוצרים של ההתנהגות ולא הסיבות: אנו מרגישים מאושרים בגלל שאנחנו מחייכים...

מחקרים שנעשו אכן מצאו תמיכה בכך (Laird, 1974). אנשים שהתבקשו לחייך לדוגמא, אכן דיווחו לאחר מכן על כך שהם שמחים יותר. אולם מסתבר שההשפעה של ההתנהגות על הרגש אינה מתרחשת אצל כולם במידה דומה. נראה שיש הבדל בין אנשים המבססים את הרגשות על תפיסה של עצמם ("מכווני עצמי"), אנשים אלו נוטים להיות מושפעים מההתנהגות, לעומת אנשים אחרים נוטים לבסס את הרגשות על תפיסות שלהם את המצב ("מכווני מצב"), אנשים אלו נוטים פחות להיות מושפעים מההתנהגות (Laird & Crosby, 1974).

במחקר לדוגמא, שפורסם ב-2003 ונערך ע"י צמד החוקרים Schnall & Laird, השתתפו 52 סטודנטים, לכאורה בנושא של "ההשפעה של כיווצי שרירים בפנים על זכרון (זיהוי)". במחקר היו כמה שלבים:

• שלב ראשון - הסטודנטים מילאו שאלון שבו התבקשו לדווח על המידה בה הם מרגישים רגשות מסוימים באותו רגע. הרגשות היו- רגוע, כועס, שמח, עצוב, מפחד, מדוכא, מבואס ומבולבל. הסקאלה הייתה מ"בכלל לא" (0) ועד "מאוד" (17).
• שלב שני - הסטודנטים צפו בתמונות מופשטות אשר לוו בכיתוב. הכיתוב (לדוגמא-"בגידה") היה מנוגד לפרצוף שהסטודנטים התבקשו לעשות (במקרה זה פרצוף שמח). לאחר מכן שוב מילאו שאלון רגשות. המטרה של המטלה הייתה לסווג את המשתתפים לאנשים "מכווני עצמי" לעומת "מכווני מצב". בעקבות הביצוע במטלה 22 משתתפים סווגו כ"מכווני עצמי" ו- 24 משתתפים סווגו כ"מכווני מצב".
• שלב שלישי - המשתתפים חולקו ל- 3 קבוצות. חלק מהם התבקשו לעשות פרצוף שמח, חלק פרצוף עצוב וחלק פרצוף כועס. הם התבקשו לעשות כן, תוך שהם מתבקשים לא לחשוב על משהו שמעורר בהם את הרגש, אלא פשוט "לשחק" כאילו הם מרגישים את הרגש. הם התבקשו לעשות זאת 4 פעמים, 4 דקות בכל סיבוב, כאשר בין הסיבובים ישנה הפסקה של 2 דקות בה הם ביצעו מטלת זיכרון קצרה.
• שלב רביעי - הסטודנטים מילאו שוב שאלון שבו התבקשו לדווח על המידה בה הם מרגישים רגשות מסוימים באותו רגע.

הגראפים הבאים מתארים את התוצאות של במחקר, וכפי שניתן להתרשם - הממצאים ברובם היו בהתאם להשערות:

אפשר לראות למעלה, שכאשר המשתתפים "מכווני העצמי" התבקשו לשחק "שמחה", בסוף הניסוי המשתתפים הרגישו רמת שמחה דומה למה שהיה בתחילת הניסוי, זאת בניגוד לנבדקים שהתבקשו לשחק "עצב" או "כעס". דפוס התוצאות מעט שונה מהציפיה, אך תואם את כיוון ההשערה הכללית. הממצאים דומים גם בקרב "מכווני המצב" - וזה בניגוד להשערה.

לגבי דירוגי העצב, אפשר לראות למעלה שכאשר המשתתפים "מכווני העצמי" התבקשו לשחק "עצב", בסוף הניסוי המשתתפים הרגישו רמת עצב גבוהה יותר ממה שהיה בתחילת הניסוי, זאת בניגוד לנבדקים שהתבקשו לשחק "שמחה" או "כעס", אשר בקרבם לא נמצא שינוי כזה. בהתאם להשערה, הממצאים בקרב "מכווני המצב" שונים - בקרבם לא נמצאה ההשפעה של המשחק.

לגבי דירוגי הכעס, אפשר לראות למעלה שכאשר המשתתפים "מכווני העצמי" התבקשו לשחק "כעס", בסוף הניסוי המשתתפים הרגישו רמת כעס גבוהה יותר ממה שהיה בתחילת הניסוי, זאת בניגוד לנבדקים שהתבקשו לשחק "שמחה" או "עצב", אשר בקרבם לא נמצא שינוי כזה. גם הפעם, בניגוד להשערה, הממצאים בקרב "מכווני המצב" דומים - אולם בקרבם לא ההשפעה של המשחק חלשה בהרבה.

מקורות:

Laird, J.D. (1974). Self-Attribution of emotion: The effects of expressive behavior on the quality of emotional experience. Journal of Personality and Social Psychology, 29, 475-486.

Laird, J.D. & Crosby M. (1974). Individual differences in the self-attribution of emotion. In H. London & R. Nisbett (Eds.), Review of Personality and Social Psychology (vol. 13, pp. 213-234). Newbury Park, CA: Sage.

Schnall, S. & Laird, J.D. (2003). Keep smiling: Enduring effects of facial expressions and postures on emotional experience and memory. Cognition and Emotion, 17, 787-797.