ספקנות מאוחרת

כהנמן טען שיש דרך אחרת לפרש את הנתונים. הוא טען שהחרטה בטווח הקצר והחרטה בטווח הארוך הם שני סוגים שונים של חרטה, אשר חולקים את אותו שם, אולם מתעוררים כתוצאה מגירויים שונים ועוקבים אחרי חוקים שונים. הגירויים השונים הם הפסד, במקרה של פעולה, שמאפיינת את החרטה בטווח הקצר, לעומת חוסר רווח, במקרה של חוסר פעולה, המאפיינת את החרטה בטווח הארוך. כך בטווח הקצר אנשים מרגישים חרטה "חמה", שמערבת תחושה של רצון לבעוט בעצמך ותהליכים של הפחתת דיסוננס, זאת לעומת חרטה "עגמומית" (Wistful Regret) אשר כוללת פנטזיות עצובות-נעימות של מה שיכל היה להיות אשר מאפיינת את החרטה לטווח ארוך (Kahneman, 1995).

כהנמן טוען שההוראות במחקרים של Gilovich & Medvec מזמינות את הנבדק לחשוב על על שינויים גדולים בחייהם, שינויים אשר מוגבלים רק מכוח הדמיון. המציאויות האלטרנטיביות שנבנות ע"י שינויים גדולים אלה נוטות להיות מאופיינות יותר ע"י תוספות של אירועים אפשריים מאשר "מחיקה" של אירועים שהתרחשו בפועל, הטיה אשר גורמת לחרטה עקב חוסר פעולה להיות משמעותית יותר (Kahneman, 1995).

על מנת לפתור את ההבדלים הנובעים מהמודלים שהציעו, החוקרים החליטו להעמיד למבחן משותף את ההשערות השונות לגבי החרטה לטווח ארוך (Gilovich, Medvec & Kahneman, 1998). לפני כן הם מדגישים את שני ההבדלים העיקריים בין המודלים: (1) ההסבר לעובדה שפעולות דומיננטיות בטווח הקצר וחוסר הפעולה בטווח הארוך. Kahneman טוען שהדפוס אינו משקף שינויים שונים בעוצמת החרטה, אלא משקף שוני תוכני. Gilovich & Medvec לא פוסלים את הרעיון שתתכן חרטה ארוכת טווח שאינה "כואבת", אולם הם מחזיקים בדעתם שיש שינויים שונים בעוצמה של שני הסוגים הללו של חרטה, ז"א החרטה עקב פעולה דועכת במהירות, החרטה עקב אי פעולה דועכת במשך זמן ארוך הרבה יותר, ויתכן אף שתתחזק במשך הזמן. (2) Kahneman טוען שישנם שני סוגים שונים של חרטה (חרטה "חמה" וחרטה "עגמומית") והם קשורות באופן שונה בפעולות ובזמן. Gilovich & Medvec לא פוסלים את הרעיון שישנם כמה סוגים של חרטה, אולם לא מסכימים על כך שהחרטה על חוסר פעולה לאורך זמן אינה כואבת. לכן הם נוטים להוסיף סוג חרטה שלישי, אשר יהיה קשור יותר לחוסר פעולה מאשר לפעולה, אשר מאופיין ברגשות קרים יותר וכואבים שלא נכללים בחלוקה של Kahneman.

החוקרים הסכימו על כך שנראה שאת הנקודה הראשונה ניתן יהיה לפתור באמצעות מחקר אורך, ואילו המחקר המשותף בדק את הנקודה השנייה. כך בניסוי הראשון פותחו שני סטים של רגשות: רגשות המאפיינים חרטה "חמה" (כעס, בושה, גועל, מבוכה, תסכול, אשמה ורוגז), ורגשות המאפיינים חרטה "עגמומית" (מהורהר, נוסטלגי, רגשני, עגמומי). חצי מ- 79 הנבדקים התבקשו להיזכר בחרטה הגדולה ביותר הנובעת מפעולה ובחרטה הגדולה ביותר שנבעה מחוסר פעולה בשבוע האחרון, החצי השני התבקש לעשות אותר דבר בהתייחס לכל החיים. לאחר מכן התבקשו לציין עד כמה עוררה בהם החרטה 22 רגשות, אשר בהם הוכללו גם הרגשות שצויינו לעיל.

התוצאות שלהם בניסוי הראשון מצביעות על כך שהרגשות הקשורים לחרטה החמה הופעלו יותר במקרה של פעולה מאשר חוסר פעולה, כמו כן לא נמצאה כל השפעה של זמן. בנוסף, הרגשות הקשורים לחרטה העגמומית הופעלו יותר במקרה של חוסר פעולה מאשר פעולה, ויותר לגבי הנבדקים שחשבו על החרטה בזמן הארוך מאשר בזמן הקצר. אפקט זה היה חזק יותר לגבי חוסר הפעולה מאשר לגבי הפעולה.

לקראת הניסוי השלישי פותחו שלושה קבוצות של רגשות: רגשות המאפיינים חרטה "חמה" (כעס, גועל, מבוכה, אשמה ורוגז), רגשות המאפיינים חרטה "עגמומית" (מהורהר, נוסטלגי, רגשני, עגמומי וחולמני) ורגשות המאפיינים חרטה "קרה" (ריקנות, חוסר אונים, מסכנות, עצבות וחוסר סיפוק). השאלון הועבר ל- 30 נבדקים שהתבקשו לחשוב על הפעולה וחוסר הפעולה שעליה הם מתחרטים הכי הרבה בכל חייהם ולענות לגבי הרגשות שהוצגו האם הם מרגישים אותם יותר לגבי החרטה הקשורה בפעולה, לגבי החרטה הקשורה בחוסר הפעולה או שאינם מרגישים שחרטה אחת הייתה חזקה יותר מרעותה. התוצאות היו ש- 72% טענו שהרגשות העגמומיים יותר רלוונטיים לגבי החרטה הקשורה בחוסר פעולה, 70% טענו שהרגשות הקרים יותר רלוונטיים לגבי החרטה הקשורה בחוסר פעולה ו- 66% טענו שהרגשות החמים יותר רלוונטיים לגבי החרטה הקשורה בפעולה.

המסקנה הכללית היחידה שעליה הסכימו החוקרים היא שיש תמיכה ברעיון שחרטה הנובעת מפעולה שונה מחרטה הנובעת מאי פעולה ברגשות שהיא מעוררת. בנוסף לדבריהם מחקר זה זיהה לפחות שלושה קבוצות של רגשות, הקשורים באופן שונה לחרטות הנובעות מפעולה ומחוסר פעולה וגם שונים במשך זמן החיים שלהם (Gilovich, Medvec & Kahneman, 1998).

במחקר אחר, חוקרים הצביעו על כך שכאשר מדברים על חרטה גדולה יותר חל בלבול קטן: האם חרטה "גדולה" יותר פירושו של דבר שהיא חזקה יותר בעוצמתה או מתרחשת בשכיחות רבה יותר? החוקרים גם שיערו שייתכן שהאפקט נוצר בגלל גישה שונה לקבלת החלטות, כך שיש אנשים שמתחרטים יותר על פעולות ויש אנשים שמתחרטים יותר על חוסר פעולה (Feldman, Miyamoto & Loftus, 1999).

הניסוי שערכו נועד לתקן הטיה אפשרית זו של בחירת הנבדקים. מתוך 622 הנבדקים, שליש התבקשו לכתוב על משהו עליו הם מתחרטים עמוקות, לסווג אותו כחרטה על פעולה או חוסר פעולה, ולדרג את העוצמה של החרטה. לאחר מכן הם התבקשו להיזכר בחרטה שנבעה מהסוג הנגדי ולדרג את העוצמה של החרטה (תנאי בחירה חופשית). שני השליש האחרים התבקשו להזכר באירוע אשר גרם לחרטה מסוג אחד ולאחר מכן מסוג השני (תנאי בחירה כפויה). כל הנבדקים גם סיווגו את עצמם (כאנשים הנוטים יותר להתחרט על דברים שעשו / דברים שלא עשו / על שניהם באותה מידה). התוצאות של מחקר זה הראו שבתנאי בחירה חופשית חלק גדול יותר הזכיר בתחילה חרטה שנובעת מחוסר פעולה (56%). לעומת זאת נמצא שהחרטה על פעולות חזקה יותר מאשר לגבי חוסר פעולה, אולם אפקט זה הוא קטן מאוד. החוקרים מצאו עדויות קלושות בלבד להטיה בשל סלקציה עצמית של נבדקים הנובעת מגישה שונה לקבלת החלטות. בנוסף לכך לא נמצאה כל אינטראקציה בין הזמן שבו התרחש האירוע ובין פעולה לעומת חוסר פעולה לגבי ההשפעה על עוצמת החרטה.

החוקרים מציעים שני הסברים אפשריים לתופעה שחרטות על חוסר פעולה נזכרות יותר מאשר חרטות על פעולות: (1) אנשים נוטים לצפות למקרים שבהם הפעולות שלהם יובילו לתוצר רע מאשר שחוסר הפעולה שלהם יביא לתוצר רע. (2) אנשים נוטים ל"מסגר" את האירוע. לאחר האירוע אנשים יכולים לייחס את התוצר הן לפעולה שהם עשו והן לפעולה שהם לא עשו, כך שאם אנשים נוטים להרגיש רע יותר בעקבות דברים שהם עשו, הם עלולים להיות מוטים למסגר את האירוע כך שהחרטה תהיה על דבר שהם לא עשו, כך הם יאשימו את עצמם פחות (Feldman, Miyamoto & Loftus, 1999).

בנוסף לספקנות בנוגע להשערת דפוס הזמן השונה של החרטות לגבי חוסר הפעולה והפעולה, נראה שגם ההשקפה הנוגעת לחרטה לטווח קצר הועמדה בספק. כך נגבלה וברנסקומב הצביעו על ליקוי אפשרי בפרוצדורה של כהנמן וטברסקי (Kahneman & Tversky, 1982), שמצביעה על כך שהחרטה על פעולות גדולה מהחרטה על אי פעולה, בכך שלנבדק הוצגו גם הפועל וגם זה שלא פועל בתוך אותה סצינה. בנוסף ההסבר שהוצע לכך, שיותר קל לדמיין מצבים אלטרנטיביים במקרה של פעולה לעומת חוסר פעולה לא נבדק ישירות (N�gbala & Branscombe, 1997).

החוקרים טענו שבהצגת התוצרים של הפעולה והחוסר פעולה יחדיו, המטלה הפכה להיות החלטה האם כואב יותר להפסיד לאחר מעשה או חוסר מעשה. הנבדקים עלולים להחליט שאם אותו תוצר היה מתקבל גם ללא עשייה, אז לא היה שווה לעשות. החוקרים טענו, שייתכן ואין הבדל בין פעולה וחוסר פעולה מבחינת הקלות לחשוב על מציאות חלופית. זאת משום שכאשר פעולות נחשבות כגורמות של תוצרים חיוביים, הפעולות יהיו ה"נורמליות", ברירת המחדל, ולא חוסר הפעולה (N�gbala & Branscombe, 1997).

בניסוי הראשון שלהם, 70 נבדקים חולקו לשלושה תנאים: רק פעולה, רק חוסר פעולה, שניהם. הם קראו את המצב שתיארו כהנמן וטברסקי בהתאמה, ז"א הנבדקים בתנאי פעולה בלבד קיבלו רק את התיאור של האדם שפעל ללא האדם שנמנע מפעולה. לאחר מכן הנבדקים התבקשו לתאר כיצד המצב היה יכול להראות אחרת ועד כמה נראה לנבדק שהאדם בתיאור חש חרטה. הנבדק גם התבקש לציין את דעתו על האדם כמחליט (טוב, זהיר, פחדן, טיפש, חכם). התוצאות לגבי הקבוצה שקיבלה את התיאור של שני האנשים הצביעו על רפליקציה של התוצאות של כהנמן וטברסקי, אולם לא היה הבדל בין הקבוצות של רק פעולה ורק חוסר פעולה מבחינת רמת החרטה. בנוגע לקלות של יצירת אלטרנטיבות אפשריות מדומיינות לפעולה לעומת חוסר פעולה, התוצאות היו שבתנאי הרק פעולה 80% "הפכו" את הפעולה, בתנאי החוסר פעולה 95% "הפכו" את החוסר פעולה, בתנאי המשותף לא היה הבדל בין הנטייה "להפוך" את הפעולה ו"הפיכת" החוסר פעולה או הנטייה "להפוך" את שניהם.

בניסוי הראשון נעשתה רפליקציה של התוצאות של כהנמן וטברסקי (Kahneman & Tversky, 1982) אולם גם באה לידי ביטוי הפרכה של הטענה שהתוצאה נובעת מהקלות לחשוב את מציאות אלטרנטיבית יותר במקרה של פעולה מאשר במקרה חוסר פעולה. בניסוי השני נבדק עד כמה ניתן להכליל את התוצאות מחוץ להקשר של השוק, שכן החשיבות היא שבמקרים אלו ניתן להצביע על קשר ישיר בין הפעולה או חוסר הפעולה והתוצר השלילי. נוסף ייתכן שישנה הטיה הנובעת מכך שבמצבים שתוארו לנבדקים מתוארת ברירת המחדל, זאת אומרת מה היה קורה אילו האדם היה פועל / לא היה פועל.

בניסוי השני חולקו 70 נבדקים לפי התנאים של הניסוי הראשון, אולם במקרה זה ברירת מחדל לא תוארה וכמו כן ההקשר היה שונה: לדוגמא תואר ג'ורג' שמדי פעם אוהב ללכת למשחקי כדורגל, הוא הלך לראות פעם משחק ולאחר שהוא הסתיים הוא גילה שנהג אחר נכנס ברכבו בחנייה וגרם לו נזק של 1200$ ששולם מכיסוי הפרטי (תנאי רק פעולה). התוצאות של ניסוי זה הצביע על כך שאין הבדל ברמת החרטה המצופה הן אצל מי שפעל והן אצל מי שלא פעל, זאת גם בתנאי שתוארו שני המקרים יחדיו. בנוגע לקלות של יצירת אלטרנטיבות אפשריות מדומיינות לפעולה לעומת חוסר פעולה, התוצאות הראו שבתנאי הרק פעולה 63% "הפכו" את "החוסר זהירות" של הפועל, בתנאי החוסר פעולה 85% "הפכו" את החוסר פעולה, בתנאי המשותף לא היה הבדל בין הנטייה "להפוך" את הפעולה ו"הפיכת" החוסר פעולה או הנטייה "להפוך" את שניהם.

כך החוקרים מסכמים שנראה שאפקט הפועל תלוי בשני תנאים: (1) היות קשר סיבתי בין הפעולה לתוצר ו- (2) הצגה משותפת של מצב של פעולה לעומת חוסר פעולה. במילים אחרות העצמה של הרגש כתוצאה מפעולה אינה תופעה כללית (N�gbala & Branscombe, 1997).

תקציר | חרטה | אפקט הפועל? | השערת דפוס הזמן השונה | ספקנות מאוחרת | הערכה עצמית ואחריות | סקירה של המחקר הנוכחי | השערות המחקר | נבדקים | כלים | ניתוחים סטטיסטיים | אפיון המדגם | השערה ראשונה | השערה שנייה | השערה שלישית | השערה רביעית | החרטה בטווח הקצר | החרטה בטווח הארוך | דפוס זמנים שונה? | הערכה עצמית ואחריות | סיכום | מקורות |