החוכמה כיכולת פרקטית

החוכמה כיכולת פרקטית גבוהה המכוונת ל"חיים הטובים" ובחירה בסגנונות האהבה שמשרתים את הקשר הרומנטי בצורה הטובה ביותר

במסגרת פרדיגמה המרכזית בחקר החוכמה, זו של הקבוצה הברלינאית, מוגדרת החוכמה כמומחיות בידע ובשיפוט אודות שאלות חשובות, קשות ולא ודאיות, שקשורות במשמעות וניהול החיים (Baltes & Kunzmann, 2003). את התכנים שנכללים במסגרת הקטגוריה של חוכמה הגדירה הקבוצה כ- Fundamental pragmatics of life, ומשמעותו של מושג זה היא- ידע ושיפוט אודות מהות הקיום האנושי, והדרכים והאמצעים לתכנון, ניהול והבנה של חיים טובים (Baltes & Staudinger, 2000). בהתבסס על המשגה זו של החוכמה, ניתן לשער כי אלו שמחזיקים בחוכמה יחזיקו ביכולות לתכנן ולנהל את חייהם בצורה טובה במיוחד, ובהתייחס לנושא האהבה הרומנטית, אותם חכמים ידעו כיצד לנהל את קשרי האהבה הרומנטית שלהם בדרך הטובה ביותר ובאופן שיתרום במידה רבה לאיכותו של הקשר הזוגי.

מרכיבי החוכמה ע"פ הפרדיגמה הברלינאית במערכת יחסים זוגית:

ניסיון מעניין להשתמש ספציפית בפרדיגמת החוכמה הברלינאית ולתרגמה לחוכמה אודות יחסים זוגיים נעשה בעבודת דוקטורט של צ'ארקר (Charker, 2003). על בסיס הקריטריונים להערכת חוכמה של הקבוצה הברלינאית, פיתח צ'ארקר קריטריונים ספציפיים להערכת חוכמה בניהולו של קשר זוגי. הפרמטר הראשון להערכת חוכמה - ידע עובדתי עשיר - בא לידי ביטוי בקונטקסט הזוגי, כידע עשיר אודות כיצד משפיעים מגוון סיטואציות ומעברים בחיים על הזוגיות, לדוגמה: הדרך בה משתנה הזוגיות כשבני הזוג הופכים להורים, או השינוי בזוגיות כתוצאה מהגירה או שינויים גיאוגרפיים אחרים. ידע עובדתי עשיר אודות נושאים אלה עשוי לתרום להתמודדות עם קשיים בזוגיות ולשפר את הדרך בה מתמודדים עם בעיות שעולות. הפרמטר השני - ידע פרוצדוראלי עשיר - מתואר במודל זה כיכולת להשתמש במגוון פרוצדורות להתמודדות עם בעיות או עם קשיים שעולים בזוגיות, וכן, כמערכת רחבה מספיק של אופציות חליפיות, אשר משמשות במידה והאופציות הראשוניות נכשלו. כך לדוגמה, בהתמודדות עם בעיה מסוימת, אין האדם "נעול" באופן תגובה יחיד, אלא מסוגל לשקול מספר אופני פעולה ודרכי תגובה, דבר שעשוי לשפר את איכות הקשר הזוגי ולסייע להימנע מלשוב פעם אחר פעם, על אותו דפוס של פיתרון לא יעיל. שלושת הקריטריונים הבאים הם מטה-קריטריונים, אשר מאפיינים חוכמה באופן ייחודי ושונה מכל מומחיות אחרת. המרכיב השלישי (או המטה-קריטריון הראשון), הוא היכולת להתחשב בקונטקסט לאורך טווח החיים ולרוחב מגוון סיטואציות. במסגרת הזוגיות, באה יכולת זו לידי ביטוי בהבנה כיצד הקונטקסט משפיע על רגשותיו, מחשבותיו והתנהגותו של בן או בת הזוג. הבנה אמפטית מסוג זה עשויה למנוע האשמות הדדיות או ייחוסים שליליים כלפי בן או בת הזוג, אשר מביאים לרוב להעכרת הקשר. הפרמטר הרביעי הוא רלטיביזם ערכי או סובלנות לרלטיביזם. יכולת זו באה לידי ביטוי בהכרה, בהבנה ובקבלה הן של השוני בין הערכים האישיים לבין אלו של בן או בת הזוג והן בשוני במשקל או בחשיבות שניתן לערכים ע"י כל אחד מבני הזוג. יכולת זו עשויה לתרום לתקשורת טובה יותר בין בני הזוג. הפרמטר החמישי הוא יכולת למודעות, לקבלה ולניהול של אי הוודאות. בתוך קשר רומנטי באה יכולת זו לידי ביטוי במודעות שתוכניות זוגיות מסוימות (לדוגמה מסע משותף בעולם לאחר היציאה לגמלאות), עשויות שלא להתקיים, קבלה של אפשרות זאת, וכן בנייה של אפשרויות חליפיות על מנת להתמודד עם האפשרות שתוכנית זו לא תתממש. בה בעת מודעות לאי הוודאות אינה מונעת תכנון של תוכניות זוגיות, אלא מאפשרת את הקבלה של נוכחות אי הוודאות בתהליך התכנון והתחשבות בה. אם כן, אנו למדים כי החוכמה עשויה להביא לכך שהקשר הזוגי יתנהל בצורה טובה יותר ולשפר את איכותו, ולכן, בהסתמך על הנחה זו, נבחן ראשית האם קיימים סגנונות אהבה אשר התגלו כתורמים בצורה טובה יותר לאיכותו של הקשר הרומנטי ומגדילים את הסיפוק ממנו ולאחר מכן נבדוק באם הממצאים המתאמיים במחקר זה עולים בקנה אחד עם נתונים אלה.

סגנונות אהבה ואיכותו של הקשר הרומנטי:

ע"פ מחקרם של לוי ודייויס (Levy & Davis, 1988), סגנון הארוס וסגנון האגפה הם אלו אשר תרמו בצורה הרבה ביותר למאפיינים חיוביים של קשר רומנטי. המאפיינים החיוביים הוגדרו במחקרם בשני אופנים. הדרך הראשונה התבססה על תיאורית האהבה הטריארכית של סטרנברג (Sternberg, 1986). ע"פ תיאוריה זו כולל הקשר הרומנטי המלא (אותו הוא מכנה: 'Consummate Love'), שלושה מרכיבים: אינטימיות (תחושות של קירבה וחיבור), החלטה ומחויבות (בטווח הקצר- ההכרה באהבה שלי לבן או בת הזוג ובטווח הארוך- הנכונות להתחייב לבן או לבת הזוג) ותשוקה (משיכה פיזית ורצון בחיבור מיני). יש לציין שע"פ תיאוריה זו מתקיימים גם סוגי קשר אחרים אשר משלבים בצורות שונות בין מרכיבים אלו, לדוגמה קשר שמבוסס על תשוקה ואינטימיות ללא מחויבות (אותו הוא מכנה: 'Romantic Love'), או קשר שמבוסס על מחויבות ואינטימיות ללא תשוקה ('Companionate Love'). במחקרם של לוי ודייויס נמצא, כי סגנון הארוס וסגנון האגפה היו אלה שהראו מתאם חיובי עם כל שלושת המרכיבים אותם מתאר סטרנברג. ההגדרה השנייה במחקר למאפייני הקשר החיוביים נעשתה ע"פ המודל של דייויס וטוד (Davis & Todd, 1982, 1985 בתוך Levy & Davis, 1988). מודל זה כולל שישה מרכיבים המאפיינים את הקשר הזוגי, ומרכיב נוסף שמתייחס לשביעות רצון כללית. את המרכיב הראשון מכנים החוקרים "התקיימות" (Viability), ומשמעו קיומם של אמון, כבוד הדדי וקבלה של הזולת. השני הוא אינטימיות (Intimacy), מרכיב שמתייחס להבנה הדדית ונכונות לחשיפה של חלקים אישיים בפני בן או בת הזוג. המרכיב השלישי הוא דאגה (Caring), ומשמעו השאיפה לתת את המרב ולסייע לבן או לבת הזוג. הרביעי הוא תשוקה (Passion), והוא מתייחס לחוויות של "היקסמות" מבן או מבת הזוג, לחוויות של אינטימיות מינית ושל אקסקלוסיביות בקשר. המרכיב החמישי הוא מחויבות (Commitment), והוא מתייחס למעורבות בקשר, ולתחושה שבן או בת הזוג הם בני זוג קבועים עבורי, והשישי מכונה קונפליקט/אמביוולנטיות (Conflict/Ambivalence), מרכיב שמשמעותו המידה בה היחסים מאופיינים במתח, קונפליקט ותחושות של חוסר ביטחון. הפרמטר האחרון, שביעות הרצון מהקשר, מתייחס לתחושה שהקשר מוצלח, שהוא מספק את הצרכים האישיים וכן שקיימת הנאה מחברתו של בן הזוג, הדדיות ברגשות בין בני הזוג ושהקשר תורם להערכה העצמית. גם ביחס למודל זה עולה ממחקרם של לוי ודייויס (Levy & Davis, 1988) כי סגנונות הארוס והאגפה היו אלו שהראו מתאם חיובי עם כל המרכיבים לעיל (מלבד כמובן מרכיב הקונפליקט אשר עימו הראו מתאם שלילי). מכך עולה, כי סגנון הארוס וסגנון האגפה הם אלו אשר תורמים בצורה הרבה ביותר לקיומו של קשר רומנטי מוצלח. נקודה מעניינת נוספת שעולה ממחקר זה היא כי גם הסגנון המאני הראה קשרים חיוביים עם חלק ממרכיבי הקשר במודלים של סטרנברג ושל דייויס וטוד, אם כי במידה פחותה מסגנונות הארוס והאגפה. הסגנון המאני נמצא כבעל קשר מובהק עם מרכיב המחויבות ומרכיב התשוקה במודל של סטרנברג ובמסגרת המודל של דייויס וטוד, נמצא הסגנון המאני בקשר מובהק עם מרכיב התשוקה, ובקשרים חיוביים מתונים עם מרכיב האינטימיות ומרכיב הדאגה. ממצאים דומים עולים גם ממחקר מאוחר יותר של מורו, קלארק וברוק (Morrow, Clark & Brock, 1995). במחקר זה בחנו החוקרים את הקשר בין סגנונות האהבה ובין איכות הקשר הרומנטי. שביעות הרצון מהקשר הומשגה במחקר זה בעיקר ע"י הפער בין הרווחים מהקשר לבין המחירים שהקשר גובה. תוצאותיו של מחקר זה מראות דפוס דומה לתוצאות המחקר של לוי ודייויס (Levy & Davis, 1988). סגנון הארוס וסגנון האגפה הראו קשר חיובי מובהק עם שביעות הרצון מהקשר, ואילו הסגנון המאני הראה גם הוא קשר חיובי, אך במידה פחותה. אם כך, מממצאים אלה עולה כי שני סגנונות האהבה המרכזיים שנמצאו במתאם עם החוכמה, סגנון הארוס וסגנון האגפה, הם הסגנונות שתורמים בצורה הרבה ביותר לאיכותו של הקשר הזוגי ולכן ניתן לטעון כי החוכמה, בהיותה מערכת אשר מסיעת להגעה לחיים טובים ומספקים, מכוונת את אלה שמחזקים בה גם לבחירה בסגנונות אהבה אלה. עם זאת עדין עומדת בעינה השאלה כיצד נסביר את המתאם בין החוכמה ובין סגנון המאניה בתקופת הבגרות הצעירה, סגנון שלמרות הקשר אותו הוא מראה לתשוקה וצורך עז באחר קשור גם, לפחות על פניו, באי יציבות רגשית, ויתכן שגם בסבל או למצער ברגשות שלילים? ומאידך כיצד נסביר את הקורלציה שמצאנו בין סגנון הסטורגיי לחוכמה בתוקפת הבגרות האמצעית והמאוחרת, סגנון שבו נעדר המרכיב הארוטי האישי מהזוגיות ומוחלף במרכיב חברי ובהשענות מרובה יותר על נורמות חברתיות ותרבותיות (Neto et al., 2000)? על מנת לענות על שאלה זו יש להסתייע בפרספקטיבה התפתחותית ביחס לשינויים אישיותיים לאורך טווח החיים.

מסלולי התפתחות אישיותיים לאורך טווח החיים:

ע"פ צמד החוקרות סטאודינגר וקונצמן (Sraudinger & Kunzmann, 2005), קיימים שני מסלולי התפתחות חיוביים שונים לאחר תקופת הבגרות המוקדמת, את הראשון הן מכנות התאמה (adjustment) ואת השני צמיחה (growth). במסלול ההתאמה השינויים שקורים מובילים את האדם להתאמה גבוה יותר בינו לבין החברה בה הוא חי ומאפשרים תפקוד אפקטיבי בתוכה ברמה גבוהה . סוג זה של התפתחות מוביל לחיים ש'זורמים בנחת' כפי שמתארות החוקרות ללא חיכוכים משמעותיים בין האדם לבין סביבתו וכמו כן לרווחה אישית (subjective well being). לעומת זאת, מסלול ההתפתחות השני, מסלול הצמיחה, מתבטא ברמה הולכת וגדלה של יכולות ומאפיינים אישיותיים כגון תובנה, אינטגרציה, התעלות מעל העצמי ושאיפה לחוכמה ולא בהכרח ברווחה אישית. יש לציין כי סטאודינגר וקונצמן טוענות כי שני מסלולי התפתחות אלה אינם בלתי תלויים אחד בשני ולדעתן דרושה רמה מסוימת של התאמה על מנת לאפשר צמיחה. היחס בין שני מסלולים אלה ל-Big Five הוא שהעדר נוירוטיציזם ונוכחותם של נועם הליכות (agreeableness) ושל שליטה עצמית (Conscientiousness), מקושרים למסלול ההתאמה, ולעומת זאת פתיחות לחוויה ברמה גבוהה מקושרת למסלול הצמיחה. מבחינה התפתחותית הנוירוטיציזם פוחת לאורך הבגרות ועשוי לעיתים לעלות בשלבים מאוחרים מאוד של החיים. כך גם הפתיחות לחוויה פוחתת לאחר הבגרות הצעירה, לעומתם מדדי נועם ההליכות והשליטה עצמית עולים במהלך הבגרות ומדד האקסטרברטיות נשאר יחסית יציב. מהירידה בפתיחות לחוויה לאורך הבגרות מסיקות החוקרות כי צמיחה אישיותית אינו אופן התפתחות נורמטיבי אלא להיפך, יתכן ולרוב מסלול הצמיחה מאופיין ביציבות לאורך הבגרות ויתכן ואף שבירידה. בחינה נוספת של שינויים אישיותיים מתוארת ע"י החוקרות מזווית של מודל ה-PWB (Psychological well being) של ריף (Ryff, 1989). כפי שתארתי קודם לכן מתוארת ההתפתחות האישית ע"פ מודל זה על פני שישה מימדים: שליטה סביבתית (environmental mastery), קבלה עצמית (self-acceptance), אוטונומיה, קשרים חברתיים חיוביים, צמיחה אישית (personal growth) ותחושת תכלית בחיים (purpose in life). סטאודינגר וקונצמן משייכות את מדדי השליטה הסביבתית, הקבלה העצמית והקשרים החברתיים החיוביים למסלול ההתאמה ואילו את תחושת התכלית בחיים והצמיחה האישית למסלול הצמיחה. אל מרכיב האוטונומיה הן מתייחסות כבסיס מקדים שנדרש על מנת לאפשר צמיחה (Staudinger & Kunzmann, 2005). הממצאים המחקרים אודות השינויים במרכיבים אלה לאורך החיים מראים כי מרכיבי השליטה הסביבתית, הקשרים הבין אישיים החיוביים, והאוטונומיה עולים לאורך טווח הבגרות, מרכיב הקבלה העצמית נשאר יחסית ללא שינוי ולעומת זאת מרכיבי הצמיחה האישית והתכלית בחיים מראים ירידה עם העלייה בגיל (Ryff & Keyes, 1995 בתוך Staudinger & Kunzmann, 2005). ממצאים אלה מתפרשים ע"י החוקרות כמעידים על כך שהיכולות לחרוג מהסטאטוס קוו הולכת ופוחתת עם הגיל. גם החוכמה האישית מציגה דפוס שינוי דומה ומראה ירידה עם העלייה בגיל (לעומת החוכמה הכללית שאינה משתנה עם השינוי בגיל). הסיבה לכך לטענת החוקרות היא כי עם העלייה בגיל נוטים אנו לחשוף עצמנו פחות לסביבות חדשות ועקב כך נפגשים עם פחות חוויות חדשות ושונות שמאתגרות אותנו מבחינה אישיותית או שמציבות בפנינו עמדות ששונות או אולי אף הפוכות מתפיסותינו המקובלות. ההתאמה ההולכת וגדלה עם הבגרות מביאה לכך כי אנו הופכים להיות יותר בטוחים בעמדותינו ומוגנים, וכך גם להימנעות ממפגש עם רעיונות וגישות שעשויות לערער את תפיסותינו את העולם ואת העצמי. החוקרות טוענות כי ללא ספק נדרש מאמץ יוצא דופן ואולי אף כאב, על מנת להתקדם לעבר חוכמה וצמיחה אישית (Staudinger & Kunzmann, 2005).

סיכום ביניים :

אם כן, מכך ניתן להקיש, כי חלק ממרכיבי החוכמה במודל של וובסטר (Webster, 2003): הפתיחות לחוויה, הרפלקטיביות ועושר ההתנסויות עשויים דווקא לרדת עם העלייה בגיל. כמו כן הראנו כי מרכיבים אלה נמצאים במתאם עם סגנון המאניה בתקופת הבגרות הצעירה (20-35), אך לא בתקופה שלאחר מכן (גיל 35 ואילך). אם כן, ניתן לטעון, כי לסגנון המאני, על הטלטלות הרגשיות שמאפיינות אותו, איכויות כדוגמת חשיפת העוצמה הרגשית לה מסוגל האדם. כמו כן, מהספרות המחקרית עולה, כי קיים קשר בין סגנון האהבה המאני ובין פקטור הפתיחות לחוויה (Middleton, 1993 בתוך: (White, Hendrick & Hendrick, 2004. המסקנה מכך היא, שהפתיחות לחוויה גובה מחיר שבני הבגרות הצעירה מוכנים לשלמו, אך ככל שהגיל עולה והפתיחות לחוויה פוחתת, נחווית אומנם מצוקה פחותה, אולם המצוקה שהסגנון המאני טומן בחובו, היא גם זו שמסייעת להתפתחותה של חוכמה, ולכן הירידה בפתיחות מובילה הן לנכונות פחותה יותר להתנסות בסגנון זה והן לירידה בחוכמה האישית. מאידך העלייה בהעדפה לסגנון הסטורגיי עם העלייה בגיל מובילה למסקנה כי ההתפתחות הנורמטיבית לכיוון של התאמה הולכת וגדלה מובילה גם להעדפה של סגנון נורמטיבי יותר ובעל מעט עוצמה רגשית אשר משתלב היטב עם תפקודו החברתי של האדם אך מכיל בתוכו פוטנציאל פחות לחוויות רגשיות מגוונות ושונות מהמוכר ולכן גם פוטנציאל פחות להתפתחות אישית ולפיתוחה של חוכמה אישית.

ממצא זה וטענה זו אינם מתיישבים עם התפיסה המקובלת אודות האהבה. הסגנון המאני נתפס לא פעם כאהבה בוסרית, לא מפותחת, יתכן ואף שיש כאלה שיכנו אותו בשמות "הידלקות" או אהבה תלותית, ולא אהבה אמיתית ובוגרת (ראה לדוגמה: פרום, 1967). אולם, לטענתו של לי (Lee, 1998), יחס מבטל זה כלפי הסגנון המאני נובע מהבניה תרבותית אשר מתאימה לתקופתנו אנו. עקב כך, מעניין יהיה לבחון את היחס התרבותי שלנו כלפי סגנונות האהבה, ולשאול שאלה דומה גם כלפי החוכמה, האם תפיסתנו את החוכמה כפי שהיא מוצגת במודל של וובסטר (Webster, 2003), מהווה גם היא הבניה תרבותית?

הכרת תודה | תקציר | מבוא | חוכמה במובנה הרחב התיאוריה של הקבוצה הברלינאית | חוכמה אישית הפרדיגמה הברלינאית | מודל החוכמה של וובסטר | אהבה רומנטית ע""פ לי והאופרציונאליזציה של הנדריק והנדר� | מושגים קרובים ונוספים אליהם אתייחס בעבודה | אינטגרציה בין המושגים | השערות המחקר | הליך | אוכלוסיה | כלי המחקר | השערה ראשונה | השערה שניה | בחינה נוספת של ההשערות אודות סגנון המאניה והסטורגיי תו | הבדלים בין המינים | הערה מקדימה | מבוא קצר לדיון | החוכמה כיכולת פרקטית | חוכמה וסגנונות אהבה כאידיאולוגיות המשולבות יחדיו בתפי | תשוקה והתמסרות, ארוס וטרנסצנדנציה ניתוח מוטיבציוני של | סיכום | מקורות |